זכרון כסוף

שנים של שתיקה
צבע שמן מתייבש על הציור ומעלה אבק
רהיטים חורקים בדממת הבית
אור זהוב ורך
מכונית עוברת במרחק
דלת נטרקת כמו בעולם אחר
חשמליות נעות בשקט ברחובות עיר שלווה
מאזין להקלטה ישנה של שופן מהרדיו במוסך הרכבת
(סבא וסבתא קבעו תור לצלם והגיעו מהודרים ומבושמים)
אני מחפש דרך לחזור הביתה .
לא למקום בו גדלתי שהשתנה ללא הכר

אני מרגיש שהיא , במרחק אלפי קילומטרים ממני , ערה כמוני וחושבת עלי .
זה היה יום נפלא והתקרבנו כל כך
יכולתי כמעט להריח את השלג ורוחות הצפון , קצת מארומת האח הבוער ,
איזה בית שיש בו זרות מזמינה וריחות טריים.

*

לעיתים רחוקות אני מוצא את אבא באנשים זרים .
וגם הוא מסתכל עלי , ממוגנט קצת איך נפגשנו באמצע החיים
 בשום מקום ולאן כל זה הולך ? מה עוד נשאר לנו לסגור ?

אולי מילות קסם שיהיו זריקת הרגעה אלימה בעוצמתה ?

פעם אחת גם מצאתי את הילד שאין לי
משועשע מסתכל בחיוך נאמן שבקצותיו זומם תעלול או
הוגה משפט מחץ שישלח אותי צוחק ומהורהר לכמה ימים
ולעומקן של מחשבות.

כל בורג במערכת היה יכול להישבר לפעמים
האם לאדמה הזאת יש כח מרפא ?


31 מאי 2015