מאחורי מילים מרוסנות -
לעמוד מול השברים,
הזכרונות היו רבים ודוקרים,
כאב ומיאוס.
פצעים פתוחים.
מיטה בחדר לבן.
יכולת לצעוק עד הירח,
אף אחד לא ישמע. בחדר על יד צעירה הרעיבה את עצמה בשקט למוות במשך חודשים ומצאו את גופתה למחרת.
מאחורי כל דלת יש כאן צער.
הדלתות כמעט כולן סגורות ואלה שפתוחות ומזמינות - אלוהים ישמור. משם יוצאים בשן ועין.
זה על גבול ההזייה עד כמה אפשר להיות אבוד וכואב.
משלחת שממנה נשאר איש בודד מפלס דרך בסופת שלגים בקוטב.
והיו שם מלאכים שומרים
וכשיצאתי, מצאתי מקום שמור לי.
לצאת למלחמה באיתני הטבע, בעצמי, לחצוב בעצמי חוסן שמעולם לא שיערתי.
רגעים בהם הפנטזיה המתוקה היתה של מכתב התפטרות שליו שיסתיר את הזעם.
וחזרה לאיש הזה, לחיוך שלו שנשאר נגד עיני ברגעי תשישות. ללמוד לקרוא הבעות פנים חדשות כמפות
לפינת עולם מפותלת, מבהילה ומקסימה בו זמנית. עד שנמאס לי.
להתאבל על מה שיכול היה להיות.
ולהבין ברגע נדיר של צלילות, אולי עולם שלם של ציפיות מוכתבות, מעולם לא היה אמור לקרות באמת
ובמקום זה, שלחו אותך לכבישים רחוקים ונדירים שעוברים במקומות מופלאים.
למדורת שבט לא על חוף הים התיכון אלא אלפי קילומטר מהבית, בשלגים, בגבעות ירוקות,
עם השנים אין למי לשלוח גלויות מסניפי דואר בקווי רוחב הכי צפוניים או מחוף הים הצפוני המסולע תקוף רוחות זעם.
התקשרתי לאבא לבשר לו על החתונה. אני הייתי הולך על זה. שיהיה לך במזל. אני מחזיק לך אצבעות.
(חסכתי לך חליפה חדשה והזמנות. וגם טרחה וכמה תמונות למזכרת)
וממילא היית רחוק, יכולת להיות בערבה סיבירית על מגלשת נגררת בידי איילי צפון, נעלם בטירוף האלים,
בהגיון שלך שמעולם לא התקרבתי להבין.
אתן לעצמי רשות לא להיות מעוניין,
אשחרר את עצמי מחובת הנימוס והיצמדות לפרוטוקול שכולם ישליכו בשמחה לכל הרוחות.
ואם רצית שקט,
הדממה תדבר יותר מכל צעקה.
ותימשך חודשים שימתחו לשנים ועשורים.
ותוכל לשאול את עצמך עשרות שאלות או את אותה שאלה בכל וריאציה אפשרית.
לתהות לכל כיוון אפשרי, גם אלה שהזויים ביותר.
איך שלא תהפוך את זה,
מכל זווית זה היה לא נח. פלונטר בלתי פתיר עבורך. ומשלב מסויים תמיד ידעת שמחכים שתלך, שיסתכלו עליך בלכתך ויפטירו משהו.
מעולם לא הבנת.
אפילו לא התקרבת לקצה.
וכשהתעוררת למציאות שבה אתה זר, כבר היה מאוחר. עכשיו כל מילה לא במקומה.
אתה רוצה להעלות זכרונות נשכחים מלפני 30 שנה? זה אפילו לא יעלה גיחוך ורק יעלה שאלה -
איפה היית?
איפה תתחיל בכלל? כבר עדיף שתשתוק. עד כמה שעצביך רופפים והמחאה מצטברת למשהו שכבר אינו אמורפי ושנוכחותו כבר בלתי מוכחשת.
ויכוח זה הדבר האחרון שאתה רוצה.
אתה יודע שיבוא מישהוא ויתן לך נבוט בראש עוד לפני שתסיים משפט וזה במקרה הטוב.
לא דמיינת לעצמך שכך יגמרו דברים.
אף אחד לא דמיין שהמציאות תוביל לקצוות שרופים. לעשורים של נתק.
עד כמה שאתה לא רוצה לחשוב על זה, אתה יודע שפספסת פנייה חשובה,
ואח״כ גם את ההזדמנות האחרונה.
ולא חשבת. היו לך דברים אחרים בראש, ידיים מלאות להתפקע. ואולי חשבת שאבוא אליך ונדבר.
אבל כשבאתי זה היה להגיד שלום אחרון וזה היה מזמן.
ומעולם לא דיברנו באמת.
ואפילו אין טעם במכתב פרידה.
לעבור על ההיסטוריה כמו על תסריט או מפה או תכנית של מעגל חשמלי. איפה התחילה נפילת המתח ואיבדנו זה את זה.
נראה ששום דבר לא יכול היה למנוע את התפנית הראשונה. משם כבר הכיוון היה רק למטה והחוצה.
לו רק היית כזה או אחר. אבל היית כל דבר מלבד מה שהייתי כל כך צריך.
וביקשתי כל כך מעט. וגם המעט הזה היה המון שיש לאחרים בשפע ושאין לך. ולא היה לך שמץ רצון לתת.
עכשיו להתקרב לכל זה יהיה כמו להתקרב לחומת ברלין כשהייתה חמה, מוקפת שומרים, צלפים, זרקורים ושדות מוקשים.
אם פעם כולם עלו לרגל אליך ודחית אותם אחד אחד, בתואנות שונות ומשונות.
מצאת את עצמך יום אחד לבד באיזו צומת דרכים מדברית תחת שמש קופחת, אבוד באופן קיצוני.
כמו לפני כמה עשורים, אז הורדת אותי בשתיקה בשממה והמשכת.
אני יכול לראות והרגיש שפחדת מהמוות המתקרב. ושוב, על מה נדבר?
לא יכולתי לפרום את הסבך שהתפתל ודקר ותמיד השאיר כאב ודם.
עם כל הצער, לא הבנתי אותך ודבר ממך לאורך כל השנים. מלבד הסוף וכל מה שכרוך בו, אני לא מבין דבר.
עד שבסוף הכנסתי את כל זה לקופסא מתוייקת תחת : ״בלתי פתור״
וכדרכן של קופסאות, העלתה אבק בארכיון, נשארה באיזו פינה חשוכה בזכרון וכשעבר פרק זמן, הגיע זמנה להישכח בערימת אשפה.
נשאר רק מה שיכול היה להיות. כתמי צבע של צחוק, חברותא, לשתף רגעים יפים ביחד שישארו החלקים היפים בקולאז׳ ממרחק השנים.
במקום זה יש רק שברים וחרטה. הציור כמעט כולו גוונים שונים של שחור וממך - כולם הלכו.
לעמוד מול השברים,
הזכרונות היו רבים ודוקרים,
כאב ומיאוס.
פצעים פתוחים.
מיטה בחדר לבן.
יכולת לצעוק עד הירח,
אף אחד לא ישמע. בחדר על יד צעירה הרעיבה את עצמה בשקט למוות במשך חודשים ומצאו את גופתה למחרת.
מאחורי כל דלת יש כאן צער.
הדלתות כמעט כולן סגורות ואלה שפתוחות ומזמינות - אלוהים ישמור. משם יוצאים בשן ועין.
זה על גבול ההזייה עד כמה אפשר להיות אבוד וכואב.
משלחת שממנה נשאר איש בודד מפלס דרך בסופת שלגים בקוטב.
והיו שם מלאכים שומרים
וכשיצאתי, מצאתי מקום שמור לי.
לצאת למלחמה באיתני הטבע, בעצמי, לחצוב בעצמי חוסן שמעולם לא שיערתי.
רגעים בהם הפנטזיה המתוקה היתה של מכתב התפטרות שליו שיסתיר את הזעם.
וחזרה לאיש הזה, לחיוך שלו שנשאר נגד עיני ברגעי תשישות. ללמוד לקרוא הבעות פנים חדשות כמפות
לפינת עולם מפותלת, מבהילה ומקסימה בו זמנית. עד שנמאס לי.
להתאבל על מה שיכול היה להיות.
ולהבין ברגע נדיר של צלילות, אולי עולם שלם של ציפיות מוכתבות, מעולם לא היה אמור לקרות באמת
ובמקום זה, שלחו אותך לכבישים רחוקים ונדירים שעוברים במקומות מופלאים.
למדורת שבט לא על חוף הים התיכון אלא אלפי קילומטר מהבית, בשלגים, בגבעות ירוקות,
עם השנים אין למי לשלוח גלויות מסניפי דואר בקווי רוחב הכי צפוניים או מחוף הים הצפוני המסולע תקוף רוחות זעם.
התקשרתי לאבא לבשר לו על החתונה. אני הייתי הולך על זה. שיהיה לך במזל. אני מחזיק לך אצבעות.
(חסכתי לך חליפה חדשה והזמנות. וגם טרחה וכמה תמונות למזכרת)
וממילא היית רחוק, יכולת להיות בערבה סיבירית על מגלשת נגררת בידי איילי צפון, נעלם בטירוף האלים,
בהגיון שלך שמעולם לא התקרבתי להבין.
אתן לעצמי רשות לא להיות מעוניין,
אשחרר את עצמי מחובת הנימוס והיצמדות לפרוטוקול שכולם ישליכו בשמחה לכל הרוחות.
ואם רצית שקט,
הדממה תדבר יותר מכל צעקה.
ותימשך חודשים שימתחו לשנים ועשורים.
ותוכל לשאול את עצמך עשרות שאלות או את אותה שאלה בכל וריאציה אפשרית.
לתהות לכל כיוון אפשרי, גם אלה שהזויים ביותר.
איך שלא תהפוך את זה,
מכל זווית זה היה לא נח. פלונטר בלתי פתיר עבורך. ומשלב מסויים תמיד ידעת שמחכים שתלך, שיסתכלו עליך בלכתך ויפטירו משהו.
מעולם לא הבנת.
אפילו לא התקרבת לקצה.
וכשהתעוררת למציאות שבה אתה זר, כבר היה מאוחר. עכשיו כל מילה לא במקומה.
אתה רוצה להעלות זכרונות נשכחים מלפני 30 שנה? זה אפילו לא יעלה גיחוך ורק יעלה שאלה -
איפה היית?
איפה תתחיל בכלל? כבר עדיף שתשתוק. עד כמה שעצביך רופפים והמחאה מצטברת למשהו שכבר אינו אמורפי ושנוכחותו כבר בלתי מוכחשת.
ויכוח זה הדבר האחרון שאתה רוצה.
אתה יודע שיבוא מישהוא ויתן לך נבוט בראש עוד לפני שתסיים משפט וזה במקרה הטוב.
לא דמיינת לעצמך שכך יגמרו דברים.
אף אחד לא דמיין שהמציאות תוביל לקצוות שרופים. לעשורים של נתק.
עד כמה שאתה לא רוצה לחשוב על זה, אתה יודע שפספסת פנייה חשובה,
ואח״כ גם את ההזדמנות האחרונה.
ולא חשבת. היו לך דברים אחרים בראש, ידיים מלאות להתפקע. ואולי חשבת שאבוא אליך ונדבר.
אבל כשבאתי זה היה להגיד שלום אחרון וזה היה מזמן.
ומעולם לא דיברנו באמת.
ואפילו אין טעם במכתב פרידה.
לעבור על ההיסטוריה כמו על תסריט או מפה או תכנית של מעגל חשמלי. איפה התחילה נפילת המתח ואיבדנו זה את זה.
נראה ששום דבר לא יכול היה למנוע את התפנית הראשונה. משם כבר הכיוון היה רק למטה והחוצה.
לו רק היית כזה או אחר. אבל היית כל דבר מלבד מה שהייתי כל כך צריך.
וביקשתי כל כך מעט. וגם המעט הזה היה המון שיש לאחרים בשפע ושאין לך. ולא היה לך שמץ רצון לתת.
עכשיו להתקרב לכל זה יהיה כמו להתקרב לחומת ברלין כשהייתה חמה, מוקפת שומרים, צלפים, זרקורים ושדות מוקשים.
אם פעם כולם עלו לרגל אליך ודחית אותם אחד אחד, בתואנות שונות ומשונות.
מצאת את עצמך יום אחד לבד באיזו צומת דרכים מדברית תחת שמש קופחת, אבוד באופן קיצוני.
כמו לפני כמה עשורים, אז הורדת אותי בשתיקה בשממה והמשכת.
אני יכול לראות והרגיש שפחדת מהמוות המתקרב. ושוב, על מה נדבר?
לא יכולתי לפרום את הסבך שהתפתל ודקר ותמיד השאיר כאב ודם.
עם כל הצער, לא הבנתי אותך ודבר ממך לאורך כל השנים. מלבד הסוף וכל מה שכרוך בו, אני לא מבין דבר.
עד שבסוף הכנסתי את כל זה לקופסא מתוייקת תחת : ״בלתי פתור״
וכדרכן של קופסאות, העלתה אבק בארכיון, נשארה באיזו פינה חשוכה בזכרון וכשעבר פרק זמן, הגיע זמנה להישכח בערימת אשפה.
נשאר רק מה שיכול היה להיות. כתמי צבע של צחוק, חברותא, לשתף רגעים יפים ביחד שישארו החלקים היפים בקולאז׳ ממרחק השנים.
במקום זה יש רק שברים וחרטה. הציור כמעט כולו גוונים שונים של שחור וממך - כולם הלכו.
16.6.2019
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה