ראסטי ג׳יימס,
דווח להם שאתה עשרה מייל ממזרח בצפי מעבר מעל באלפיים רגל.
(באיזור האסור של מטווח הטילים.)
משחק שמסתיים בעצירה מרסקת.
יש את אלה שידעו בדיוק מה שהייתי צריך והיה להם גם חיוך יודע כל.
ואת אלה שהיו קרוב והתמזגו בהדרגה מושלמת לסחרור הנפלא הזה ממנו יצאנו מחוזקים.
(2)
קורות הפלדה בכבשנים,
זעם על פנים מפוייחות,
עשן ורעש.
הפעם לא בורח.
ובשעות הגיאות האפלות, כובש בדהרה מופרעת
הנוזל הזהוב מציף אלימות מתנפצת וכמה יופי בהרס הזה.
שעתם של כל השדים כולם להתיר כבלים בכל אחד מחדרי הבידוד ולצאת לפרעות.
גם באהבה אם מסתכלים מקרוב יש שמץ שפיכות דמים וטעם המוות.
לריקוד הזה יש קצב אחוז דיבוק ובל התרה.
ואם הצטרפת אלינו, ולו לקצת, אתה איתנו עד התחנה הבאה. דקה או שנה במרחבי הסהרה
תחת שמש מייסרת,
מסע איומים ויללות או מסע ברכבת שכולה שלך וירידה בתחנה שמעולם לא נכללה במסלול.
רכבת הרייך האחרונה עם שלל מלחמה, נעלמת בהפצצות ללא שוב.
אתה תבין הכל תוך כדי,
גם אם כרגע הכל מרגיש זר ואתה אבוד ומעבר להישג כל יד.
יש מהלכים שיקחו אותך לדלת המעבר לגן עדן
גם אם הנסיעה מרגישה כמו התכה בגיהינום.
הציפורים השתתקו, פעמוני אבל ומסע הלווייה.
יער מושלג, שבילים שפתאום הופיעו בסבך, בקתות אוצרות סודות.
ואם הגעת לכאן, תקשיב לסיפור בריכוז מושלם עד הסוף או שתיעלם לתמיד.
זה הזמן לשכוח מהזמן.
פינה מוכרת ואהובה, גם אם מהולה בכאבים דוקרים.
החלטיות מושלמת וגיבוש ברור לאקסטזה.
לנוע בין הקצוות ואפילו הקטבים.
השלמות מופיעה בבירור, בלי התאמות ומאמץ. ללא סימני שאלה לרגע. עיתוי של פעם בחיים.
(3)
ראיתי לרגע מוסגר את המסלול שלא בחרתי. את כל הפניות והצמתים שהופיעו על מפות מקבילות. אלה שעיינתי בהן בלילות ממרחקים של צידו האחר של העולם.
ז׳ק ברל שר על הארוחה האחרונה. ופינות לא לי שהיו פס קול לחיים אחרים.
צלילים של כלי חרס, מכונת כתיבה, עצים וזרדים מתבקעים באש בוערת באח, ילד מנגן על פסנתר בחדר מהדהד, ללא צל של אימה או חשש.
וללא התשוקה למרחקים ולמסלולים מפותלים שעברו דרך זרות מקפיאה כמעט עד מוות וכוחות כבידה משתקים.
אף אחד לא הזהיר אותך מראש שיש סיכוי שלא חחזור. שאם תחזור, לא תדבר יותר.
בטח לא על מה שהיה. את המילים שנאבדו בדרך. להיכוות, להישרף ולהתעקם.
להשחיר עד כמעט קצה המילימטר האחרון.
ומי שבא והציץ ברח בבהלה.
אולי מעוצמת החום, זעזוע ופחד.
המעטים שהבינו, ידעו מנסיון על סכנת רצח בטריטוריות האלה, חשיפה למתחים חשמליים לא מוכרים, מחלקות סגורות וסיכוני המקצוע.
יער אפל עם אלפי שבילים וקברים בצידם להיאבד בפיתוליהם, מצוקים בוגדניים מעל תהומות מהדהדים. והיה להם חיוך יודע סוד.
האיש לבוש השחורים בא לבשר בשורת איוב דרך יער עצי התרזה.
לחפש שביל מנוסה והיעלמות מבשורות. ירד גשם ותתחיל סערה. בערפל הולך וכבד נרד למצולות ברקע נגינת פסנתר.
הייתי שם ברוחי ורק עיני אולי נראו למי שהטיב להתרכז. ומצאתי את הדרך הסוררת למי שנגע בדבר. לא נשארו מעגלים פתוחים וסימני שאלה.
העקבות הלכו במקומות שבהם חושך תמיד ובדידות שיש רק בקרקעית אוקיינוס.
25.12.2020
חלק 2 בהשראת :
Kalamata - Die
חלק 3 :
801 - Diamond Head
דווח להם שאתה עשרה מייל ממזרח בצפי מעבר מעל באלפיים רגל.
(באיזור האסור של מטווח הטילים.)
משחק שמסתיים בעצירה מרסקת.
יש את אלה שידעו בדיוק מה שהייתי צריך והיה להם גם חיוך יודע כל.
ואת אלה שהיו קרוב והתמזגו בהדרגה מושלמת לסחרור הנפלא הזה ממנו יצאנו מחוזקים.
(2)
קורות הפלדה בכבשנים,
זעם על פנים מפוייחות,
עשן ורעש.
הפעם לא בורח.
ובשעות הגיאות האפלות, כובש בדהרה מופרעת
הנוזל הזהוב מציף אלימות מתנפצת וכמה יופי בהרס הזה.
שעתם של כל השדים כולם להתיר כבלים בכל אחד מחדרי הבידוד ולצאת לפרעות.
גם באהבה אם מסתכלים מקרוב יש שמץ שפיכות דמים וטעם המוות.
לריקוד הזה יש קצב אחוז דיבוק ובל התרה.
ואם הצטרפת אלינו, ולו לקצת, אתה איתנו עד התחנה הבאה. דקה או שנה במרחבי הסהרה
תחת שמש מייסרת,
מסע איומים ויללות או מסע ברכבת שכולה שלך וירידה בתחנה שמעולם לא נכללה במסלול.
רכבת הרייך האחרונה עם שלל מלחמה, נעלמת בהפצצות ללא שוב.
אתה תבין הכל תוך כדי,
גם אם כרגע הכל מרגיש זר ואתה אבוד ומעבר להישג כל יד.
יש מהלכים שיקחו אותך לדלת המעבר לגן עדן
גם אם הנסיעה מרגישה כמו התכה בגיהינום.
הציפורים השתתקו, פעמוני אבל ומסע הלווייה.
יער מושלג, שבילים שפתאום הופיעו בסבך, בקתות אוצרות סודות.
ואם הגעת לכאן, תקשיב לסיפור בריכוז מושלם עד הסוף או שתיעלם לתמיד.
זה הזמן לשכוח מהזמן.
פינה מוכרת ואהובה, גם אם מהולה בכאבים דוקרים.
החלטיות מושלמת וגיבוש ברור לאקסטזה.
לנוע בין הקצוות ואפילו הקטבים.
השלמות מופיעה בבירור, בלי התאמות ומאמץ. ללא סימני שאלה לרגע. עיתוי של פעם בחיים.
(3)
ראיתי לרגע מוסגר את המסלול שלא בחרתי. את כל הפניות והצמתים שהופיעו על מפות מקבילות. אלה שעיינתי בהן בלילות ממרחקים של צידו האחר של העולם.
ז׳ק ברל שר על הארוחה האחרונה. ופינות לא לי שהיו פס קול לחיים אחרים.
צלילים של כלי חרס, מכונת כתיבה, עצים וזרדים מתבקעים באש בוערת באח, ילד מנגן על פסנתר בחדר מהדהד, ללא צל של אימה או חשש.
וללא התשוקה למרחקים ולמסלולים מפותלים שעברו דרך זרות מקפיאה כמעט עד מוות וכוחות כבידה משתקים.
אף אחד לא הזהיר אותך מראש שיש סיכוי שלא חחזור. שאם תחזור, לא תדבר יותר.
בטח לא על מה שהיה. את המילים שנאבדו בדרך. להיכוות, להישרף ולהתעקם.
להשחיר עד כמעט קצה המילימטר האחרון.
ומי שבא והציץ ברח בבהלה.
אולי מעוצמת החום, זעזוע ופחד.
המעטים שהבינו, ידעו מנסיון על סכנת רצח בטריטוריות האלה, חשיפה למתחים חשמליים לא מוכרים, מחלקות סגורות וסיכוני המקצוע.
יער אפל עם אלפי שבילים וקברים בצידם להיאבד בפיתוליהם, מצוקים בוגדניים מעל תהומות מהדהדים. והיה להם חיוך יודע סוד.
האיש לבוש השחורים בא לבשר בשורת איוב דרך יער עצי התרזה.
לחפש שביל מנוסה והיעלמות מבשורות. ירד גשם ותתחיל סערה. בערפל הולך וכבד נרד למצולות ברקע נגינת פסנתר.
הייתי שם ברוחי ורק עיני אולי נראו למי שהטיב להתרכז. ומצאתי את הדרך הסוררת למי שנגע בדבר. לא נשארו מעגלים פתוחים וסימני שאלה.
העקבות הלכו במקומות שבהם חושך תמיד ובדידות שיש רק בקרקעית אוקיינוס.
25.12.2020
חלק 2 בהשראת :
Kalamata - Die
חלק 3 :
801 - Diamond Head
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה