וכשחזרתי אליהם והסתכלתי בעיניהם, לצד המוכר והזכור לטוב,
ניצנים של רקבון וחלודה, ריק מצמרר של סוף שנראה בעין.
מתרחקים ונעלמים בחשיכה בכיוון ארצות האויב.
זכרונות של מה שהיה מול כיעור רב.
לפעמים חיבוק, מבט אחרון, להסתובב וללכת למרחקים,
אלה שכולם סימני שאלה ותמהון מה אמצא.
היה נפלא להסיר את הכבלים שכרכו סביבי לאט,
בעודם חושבים שהייתי עיוור, ישן וחלש.
להשליך לכל הרוחות בנפץ, וללכת בשמחה.
חציתי את אלפי רחובות הבניינים חסרי הנשמה,
בסוף הדרך אל הבית הדו קומתי מוקף גינה, אור שמש ענוג וציוצי ציפורים.
חיוך שקט והזמנה להקשיב לסיפור שלא הכרתי.
רוחות טרף מבשרות רע בחוץ,
והיתה דלת אחת בה ציפתה לי.
וכל מה שתרצה לומר, לא משנה עד כמה מר, פרוק.
מגע מרפא.
חבקי אותי לפני שהכאב יסחרר אותנו להאצה מטלטלת עצמות,
אולי נמות בדרך. אבל אם אשרוד, פרחים ונגינת פסנתר בבוקר, קרואסון בבית הקפה בין הגבעות.
ההבדלים העצומים בינינו היו זרמי מעמקים ומפלצות שחיכו לצוץ מהמצולות,
להטביע במים את כל מה שהיה. אש שתשאיר אדמה חרוכה, הריסות מעלות עשן ולבה.
עד איפה תגיע האיבה ועד כמה אופתע?
הרמוניה עדינת צלילים ומנגינת אדמה,
אושר בעצים, עליצות בטפטוף הגשם, מרץ בריקוד,
ואנרגיה עצומה בחיוך שומר הסוד ממנה.
חנות הספרים והבדים על יד אגם לימאט.
ספר האיורים ששלח חץ ללב והיכה בעוצמה
הבנתי מייד עד כמה הרחקתי.
המרחקים. כבישים נמתחים בין גבעות, נקיקים ומצוקים מתנשאים מעל הים,
מתפרשים בערפל וגשם,מאטים בתוככי עיירות שכוחות וסחופות רוחות.
עד לאופק בין שדות כותנה, או מרחבים מנוקדי ירק במדבר.
המרחק שרציתי. בית דומם על שפת מצוק צופה לים הצפוני.
רחש גלים מתנפצים רחוק ורוחות נישאות על גבי הגלים.
הדממה העמוקה שבה התחלתי למצוא את התשובות שרציתי.
כשחייכתי, תמיד נתקלתי במבטה המנוכר. ולשיטתה תמיד טעיתי.
הפסקתי לחייך. ומשלב מסויים, גם לדבר
השאר כבר הסתדר מאליו.
אישה מתעמקת בכדור הבדולח,
מומיות בתחתיות הפירמידות.
רוחות המתים קראו לך לסגת לפני העליה למזח או למטוס.
האם תקשיב ?
לגייסות השקט.
הרוח שלי כבר לא בבית ההוא.
22.2.2022
ניצנים של רקבון וחלודה, ריק מצמרר של סוף שנראה בעין.
מתרחקים ונעלמים בחשיכה בכיוון ארצות האויב.
זכרונות של מה שהיה מול כיעור רב.
לפעמים חיבוק, מבט אחרון, להסתובב וללכת למרחקים,
אלה שכולם סימני שאלה ותמהון מה אמצא.
היה נפלא להסיר את הכבלים שכרכו סביבי לאט,
בעודם חושבים שהייתי עיוור, ישן וחלש.
להשליך לכל הרוחות בנפץ, וללכת בשמחה.
חציתי את אלפי רחובות הבניינים חסרי הנשמה,
בסוף הדרך אל הבית הדו קומתי מוקף גינה, אור שמש ענוג וציוצי ציפורים.
חיוך שקט והזמנה להקשיב לסיפור שלא הכרתי.
רוחות טרף מבשרות רע בחוץ,
והיתה דלת אחת בה ציפתה לי.
וכל מה שתרצה לומר, לא משנה עד כמה מר, פרוק.
מגע מרפא.
חבקי אותי לפני שהכאב יסחרר אותנו להאצה מטלטלת עצמות,
אולי נמות בדרך. אבל אם אשרוד, פרחים ונגינת פסנתר בבוקר, קרואסון בבית הקפה בין הגבעות.
ההבדלים העצומים בינינו היו זרמי מעמקים ומפלצות שחיכו לצוץ מהמצולות,
להטביע במים את כל מה שהיה. אש שתשאיר אדמה חרוכה, הריסות מעלות עשן ולבה.
עד איפה תגיע האיבה ועד כמה אופתע?
הרמוניה עדינת צלילים ומנגינת אדמה,
אושר בעצים, עליצות בטפטוף הגשם, מרץ בריקוד,
ואנרגיה עצומה בחיוך שומר הסוד ממנה.
חנות הספרים והבדים על יד אגם לימאט.
ספר האיורים ששלח חץ ללב והיכה בעוצמה
הבנתי מייד עד כמה הרחקתי.
המרחקים. כבישים נמתחים בין גבעות, נקיקים ומצוקים מתנשאים מעל הים,
מתפרשים בערפל וגשם,מאטים בתוככי עיירות שכוחות וסחופות רוחות.
עד לאופק בין שדות כותנה, או מרחבים מנוקדי ירק במדבר.
המרחק שרציתי. בית דומם על שפת מצוק צופה לים הצפוני.
רחש גלים מתנפצים רחוק ורוחות נישאות על גבי הגלים.
הדממה העמוקה שבה התחלתי למצוא את התשובות שרציתי.
כשחייכתי, תמיד נתקלתי במבטה המנוכר. ולשיטתה תמיד טעיתי.
הפסקתי לחייך. ומשלב מסויים, גם לדבר
השאר כבר הסתדר מאליו.
אישה מתעמקת בכדור הבדולח,
מומיות בתחתיות הפירמידות.
רוחות המתים קראו לך לסגת לפני העליה למזח או למטוס.
האם תקשיב ?
לגייסות השקט.
הרוח שלי כבר לא בבית ההוא.
22.2.2022
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה