זכרון בצהוב בהיר מאד

זה היה צריך להיגמר בינינו כבר מזמן.
איחרתי מאד.
נתתי לזה הזדמנות ועוד אחת.
ועוד אלף.
ועוד אחת להראות לעצמי שאני מתעלה על הכעס.
ועוד אחת בגלל שהיה יום טוב ואני מרגיש טוב עם עצמי.
ועוד אחת לגודל המעמד.
ועוד אחת בגלל מה שהיה.
ועוד אחת בשם הרצון הטוב.
ועוד אחת כי אולי זה יום סגריר או חורף קפוא שהתארך לשנים.    
יום אחד, בבהירות נפלאה,  גוש קרח ענק שהתנתק מהיבשת.
נעלם או נמס.
בכל מקרה אתה כלל וכלל לא שייך. בשום צורה. כאילו מעולם לא היית כאן.
זר ששמו מעלה יותר תהיות מכל דבר אחר.
ונפלא להפוך את סימן השאלה לתשובות וללכת למקומות אחרים חופשי ממשא העבר.
בסוף הגעתי.
אני שומר הגבולות שלי. גם אלה במחוזות הנידחים ביותר.


31.12.23

אקראי


פנייה בכביש שתמיד הסתקרנת לקחת ועמדת משתאה מול נופים שאפילו לא דמיינת.

31.12.23

זכרון בצהוב חול מדבר

ההבטחה

של מה שיכול היה להיות

היא המזכרת שאקח.



29.3.2023


זכרון בירוק סאפ

וכשחזרתי אליהם והסתכלתי בעיניהם, לצד המוכר והזכור לטוב,
ניצנים של רקבון וחלודה, ריק מצמרר של סוף שנראה בעין.
מתרחקים ונעלמים בחשיכה בכיוון ארצות האויב.

זכרונות של מה שהיה מול כיעור רב.
לפעמים חיבוק, מבט אחרון, להסתובב וללכת למרחקים,
אלה שכולם סימני שאלה ותמהון מה אמצא.

היה נפלא להסיר את הכבלים שכרכו סביבי לאט,
בעודם חושבים שהייתי עיוור, ישן וחלש.
להשליך לכל הרוחות בנפץ, וללכת בשמחה.

חציתי את אלפי רחובות הבניינים חסרי הנשמה,
בסוף הדרך אל הבית הדו קומתי מוקף גינה, אור שמש ענוג וציוצי ציפורים.
חיוך שקט והזמנה להקשיב לסיפור שלא הכרתי.

רוחות טרף מבשרות רע בחוץ,
והיתה דלת אחת בה ציפתה לי.
וכל מה שתרצה לומר, לא משנה עד כמה מר, פרוק.

מגע מרפא.
חבקי אותי לפני שהכאב יסחרר אותנו להאצה מטלטלת עצמות,
אולי נמות בדרך. אבל אם אשרוד, פרחים ונגינת פסנתר בבוקר, קרואסון בבית הקפה בין הגבעות.

ההבדלים העצומים בינינו היו זרמי מעמקים ומפלצות שחיכו לצוץ מהמצולות,
להטביע במים את כל מה שהיה. אש שתשאיר אדמה חרוכה, הריסות מעלות עשן ולבה.
עד איפה תגיע האיבה ועד כמה אופתע?

הרמוניה עדינת צלילים ומנגינת אדמה,
אושר בעצים, עליצות בטפטוף הגשם, מרץ בריקוד,
ואנרגיה עצומה בחיוך שומר הסוד ממנה.

חנות הספרים והבדים על יד אגם לימאט.
ספר האיורים ששלח חץ ללב והיכה בעוצמה
הבנתי מייד עד כמה הרחקתי.

המרחקים. כבישים נמתחים בין גבעות, נקיקים ומצוקים מתנשאים מעל הים,
מתפרשים בערפל וגשם,מאטים בתוככי עיירות שכוחות וסחופות רוחות.
עד לאופק בין שדות כותנה, או מרחבים מנוקדי ירק במדבר.

המרחק שרציתי. בית דומם על שפת מצוק צופה לים הצפוני.
רחש גלים מתנפצים רחוק ורוחות נישאות על גבי הגלים.
הדממה העמוקה שבה התחלתי למצוא את התשובות שרציתי.

כשחייכתי, תמיד נתקלתי במבטה המנוכר. ולשיטתה תמיד טעיתי.
הפסקתי לחייך. ומשלב מסויים, גם לדבר
השאר כבר הסתדר מאליו.

אישה מתעמקת בכדור הבדולח,
מומיות בתחתיות הפירמידות.
רוחות המתים קראו לך לסגת לפני העליה למזח או למטוס.

האם תקשיב ?
לגייסות השקט.
הרוח שלי כבר לא בבית ההוא.

22.2.2022

זכרון אפור-כחול

ראסטי ג׳יימס,
דווח להם שאתה עשרה מייל ממזרח בצפי מעבר מעל באלפיים רגל.
(באיזור האסור של מטווח הטילים.)
משחק שמסתיים בעצירה מרסקת.
יש את אלה שידעו בדיוק מה שהייתי צריך והיה להם גם חיוך יודע כל.
ואת אלה שהיו קרוב והתמזגו בהדרגה מושלמת לסחרור הנפלא הזה ממנו יצאנו מחוזקים.


(2)
קורות הפלדה בכבשנים,
זעם על פנים מפוייחות,
עשן ורעש.

הפעם לא בורח.
ובשעות הגיאות האפלות, כובש בדהרה מופרעת
הנוזל הזהוב מציף אלימות מתנפצת וכמה יופי בהרס הזה.
שעתם של כל השדים כולם להתיר כבלים בכל אחד מחדרי הבידוד ולצאת לפרעות.
גם באהבה אם מסתכלים מקרוב יש שמץ שפיכות דמים וטעם המוות.

לריקוד הזה יש קצב אחוז דיבוק ובל התרה.
ואם הצטרפת אלינו, ולו לקצת, אתה איתנו עד התחנה הבאה. דקה או שנה במרחבי הסהרה
תחת שמש מייסרת,
מסע איומים ויללות או מסע ברכבת שכולה שלך וירידה בתחנה שמעולם לא נכללה במסלול.
רכבת הרייך האחרונה עם שלל מלחמה, נעלמת בהפצצות ללא שוב.

אתה תבין הכל תוך כדי,
גם אם כרגע הכל מרגיש זר ואתה אבוד ומעבר להישג כל יד.
יש מהלכים שיקחו אותך לדלת המעבר לגן עדן
גם אם הנסיעה מרגישה כמו התכה בגיהינום.

הציפורים השתתקו, פעמוני אבל ומסע הלווייה.
יער מושלג, שבילים שפתאום הופיעו בסבך, בקתות אוצרות סודות.
ואם הגעת לכאן, תקשיב לסיפור בריכוז מושלם עד הסוף או שתיעלם לתמיד.
זה הזמן לשכוח מהזמן.
פינה מוכרת ואהובה, גם אם מהולה בכאבים דוקרים.
החלטיות מושלמת וגיבוש ברור לאקסטזה.
לנוע בין הקצוות ואפילו הקטבים.
השלמות מופיעה בבירור, בלי התאמות ומאמץ. ללא סימני שאלה לרגע. עיתוי של פעם בחיים.

(3)
ראיתי לרגע מוסגר את המסלול שלא בחרתי. את כל הפניות והצמתים שהופיעו על מפות מקבילות. אלה שעיינתי בהן בלילות ממרחקים של צידו האחר של העולם.
ז׳ק ברל שר על הארוחה האחרונה. ופינות לא לי שהיו פס קול לחיים אחרים.
צלילים של כלי חרס, מכונת כתיבה, עצים וזרדים מתבקעים באש בוערת באח, ילד מנגן על פסנתר בחדר מהדהד, ללא צל של אימה או חשש.
וללא התשוקה למרחקים ולמסלולים מפותלים שעברו דרך זרות מקפיאה כמעט עד מוות וכוחות כבידה משתקים.
 
אף אחד לא הזהיר אותך מראש שיש סיכוי שלא חחזור. שאם תחזור, לא תדבר יותר.
בטח לא על מה שהיה. את המילים שנאבדו בדרך. להיכוות, להישרף ולהתעקם.
להשחיר עד כמעט  קצה המילימטר האחרון.
ומי שבא והציץ ברח בבהלה.
אולי מעוצמת החום, זעזוע ופחד.

המעטים שהבינו, ידעו מנסיון על סכנת רצח בטריטוריות האלה, חשיפה למתחים חשמליים לא מוכרים, מחלקות סגורות וסיכוני המקצוע.
יער אפל עם אלפי שבילים וקברים בצידם להיאבד בפיתוליהם,  מצוקים בוגדניים מעל תהומות מהדהדים. והיה להם חיוך יודע סוד.
האיש לבוש השחורים בא לבשר בשורת איוב דרך יער עצי התרזה.
לחפש שביל מנוסה והיעלמות מבשורות. ירד גשם ותתחיל סערה. בערפל הולך וכבד נרד למצולות ברקע נגינת פסנתר.
הייתי שם ברוחי ורק עיני אולי נראו למי שהטיב להתרכז. ומצאתי את הדרך הסוררת למי שנגע בדבר. לא נשארו מעגלים פתוחים וסימני שאלה.
העקבות הלכו במקומות שבהם חושך תמיד ובדידות שיש רק בקרקעית אוקיינוס.


25.12.2020

חלק 2 בהשראת :
 Kalamata - Die

חלק 3 :
801 - Diamond Head

זכרון בשחור - אדום

מאחורי מילים מרוסנות -
לעמוד מול השברים,
הזכרונות היו רבים ודוקרים,
כאב ומיאוס.
פצעים פתוחים.
מיטה בחדר לבן.
יכולת לצעוק עד הירח,
אף אחד לא ישמע. בחדר על יד צעירה הרעיבה את עצמה בשקט למוות במשך חודשים ומצאו את גופתה למחרת.
מאחורי כל דלת יש כאן צער.
הדלתות כמעט כולן סגורות ואלה שפתוחות ומזמינות - אלוהים ישמור. משם יוצאים בשן ועין.
זה על גבול ההזייה עד כמה אפשר להיות אבוד וכואב.
משלחת שממנה נשאר איש בודד מפלס דרך בסופת שלגים בקוטב.
והיו שם מלאכים שומרים
וכשיצאתי, מצאתי מקום שמור לי.
לצאת למלחמה באיתני הטבע, בעצמי, לחצוב בעצמי חוסן שמעולם לא שיערתי.
רגעים בהם הפנטזיה המתוקה היתה של מכתב התפטרות שליו שיסתיר את הזעם.
וחזרה לאיש הזה, לחיוך שלו שנשאר נגד עיני ברגעי תשישות. ללמוד לקרוא הבעות פנים חדשות כמפות
לפינת עולם מפותלת, מבהילה ומקסימה בו זמנית. עד שנמאס לי.
להתאבל על מה שיכול היה להיות.
ולהבין ברגע נדיר של צלילות, אולי עולם שלם של ציפיות מוכתבות, מעולם לא היה אמור לקרות באמת
ובמקום זה, שלחו אותך לכבישים רחוקים ונדירים שעוברים במקומות מופלאים.
למדורת שבט לא על חוף הים התיכון אלא אלפי קילומטר מהבית, בשלגים, בגבעות ירוקות,
עם השנים אין למי לשלוח גלויות מסניפי דואר בקווי רוחב הכי צפוניים או מחוף הים הצפוני המסולע תקוף רוחות זעם.
התקשרתי לאבא לבשר לו על החתונה. אני הייתי הולך על זה. שיהיה לך במזל. אני מחזיק לך אצבעות.
(חסכתי לך חליפה חדשה והזמנות. וגם טרחה וכמה תמונות למזכרת)
וממילא היית רחוק, יכולת להיות בערבה סיבירית על מגלשת נגררת בידי איילי צפון, נעלם בטירוף האלים,
בהגיון שלך שמעולם לא התקרבתי להבין. 
אתן לעצמי רשות לא להיות מעוניין,
אשחרר את עצמי מחובת הנימוס והיצמדות לפרוטוקול שכולם ישליכו בשמחה לכל הרוחות.
ואם רצית שקט,
הדממה תדבר יותר מכל צעקה.
ותימשך חודשים שימתחו לשנים ועשורים.
ותוכל לשאול את עצמך עשרות שאלות או את אותה שאלה בכל וריאציה אפשרית.
לתהות לכל כיוון אפשרי, גם אלה שהזויים ביותר.
איך שלא תהפוך את זה,
מכל זווית זה היה לא נח. פלונטר בלתי פתיר עבורך. ומשלב מסויים תמיד ידעת שמחכים שתלך, שיסתכלו עליך בלכתך ויפטירו משהו.
מעולם לא הבנת.
אפילו לא התקרבת לקצה.
וכשהתעוררת למציאות שבה אתה זר, כבר היה מאוחר. עכשיו כל מילה לא במקומה.
אתה רוצה להעלות זכרונות נשכחים מלפני 30 שנה? זה אפילו לא יעלה גיחוך ורק יעלה שאלה -
איפה היית?
איפה תתחיל בכלל? כבר עדיף שתשתוק. עד כמה שעצביך רופפים והמחאה מצטברת למשהו שכבר אינו אמורפי ושנוכחותו כבר בלתי מוכחשת.
ויכוח זה הדבר האחרון שאתה רוצה.
אתה יודע שיבוא מישהוא ויתן לך נבוט בראש עוד לפני שתסיים משפט וזה במקרה הטוב.
לא דמיינת לעצמך שכך יגמרו דברים.
אף אחד לא דמיין שהמציאות תוביל לקצוות שרופים. לעשורים של נתק.
עד כמה שאתה לא רוצה לחשוב על זה, אתה יודע שפספסת פנייה חשובה,
ואח״כ גם את ההזדמנות האחרונה.
ולא חשבת. היו לך דברים אחרים בראש, ידיים מלאות להתפקע. ואולי חשבת שאבוא אליך ונדבר.
אבל כשבאתי זה היה להגיד שלום אחרון וזה היה מזמן.
ומעולם לא דיברנו באמת.
ואפילו אין טעם במכתב פרידה.
לעבור על ההיסטוריה כמו על תסריט או מפה או תכנית של מעגל חשמלי. איפה התחילה נפילת המתח ואיבדנו זה את זה.
נראה ששום דבר לא יכול היה למנוע את התפנית הראשונה. משם כבר הכיוון היה רק למטה והחוצה.
לו רק היית כזה או אחר. אבל היית כל דבר מלבד מה שהייתי כל כך צריך.
וביקשתי כל כך מעט. וגם המעט הזה היה המון שיש לאחרים בשפע ושאין לך. ולא היה לך שמץ רצון לתת.
עכשיו להתקרב לכל זה יהיה כמו להתקרב לחומת ברלין כשהייתה חמה, מוקפת שומרים, צלפים, זרקורים ושדות מוקשים.
אם פעם כולם עלו לרגל אליך ודחית אותם אחד אחד, בתואנות שונות ומשונות.
מצאת את עצמך יום אחד לבד באיזו צומת דרכים מדברית תחת שמש קופחת, אבוד באופן קיצוני.
כמו לפני כמה עשורים, אז הורדת אותי בשתיקה בשממה והמשכת.
אני יכול לראות והרגיש שפחדת מהמוות המתקרב. ושוב, על מה נדבר?
לא יכולתי לפרום את הסבך שהתפתל ודקר ותמיד השאיר כאב ודם.
עם כל הצער, לא הבנתי אותך ודבר ממך לאורך כל השנים. מלבד הסוף וכל מה שכרוך בו, אני לא מבין דבר.
עד שבסוף הכנסתי את כל זה לקופסא מתוייקת תחת : ״בלתי פתור״
וכדרכן של קופסאות, העלתה אבק בארכיון, נשארה באיזו פינה חשוכה בזכרון וכשעבר פרק זמן, הגיע זמנה להישכח בערימת אשפה.

נשאר רק מה שיכול היה להיות. כתמי צבע של צחוק, חברותא, לשתף רגעים יפים ביחד שישארו החלקים היפים בקולאז׳ ממרחק השנים.
במקום זה יש רק שברים וחרטה. הציור כמעט כולו גוונים שונים של שחור וממך - כולם הלכו.



16.6.2019



זכרון בלבן מסנוור

זה מוזר לסיים דברים ברוח זו.
או אולי בלי כל רוח.

1.3.2019


Memory in Dazzling white

It is disturbing to end things on such note.
Or on no note at all.

*

יש לו שלדים מתחת למיטה,
ארון מתים ושקי גופות במרתף,
פוחלצים בסלון,
מצבות בלי שם בחצר.
בחדרים עשן קטורת  , נרות מאירים ספרים עתיקים ואותיות מסולסלות,
 ולפעמים קולות מזרי אימה מעליית הגג.
בלילה , כבשן לשריפת גופות מטיל צללים ארוכים על קירות  שרוטים.
תיבת דואר מאובקת ובה מכתב חתום בשעווה וסרט אדום.
שער עם מנעול חורק וגדר גבוהה.
מודעות אבל וגזרי דין מוות וקברנים באים והולכים בכובעי צילינדר.
ברק רחוק,


15.8.2016

זכרון בכחול עמוק

חנות הספרים המשומשים
התנתקות ואחר כך צלילה עמוקה בין הדפים,
שיכחה  ושכרון מעמקים,
שירת הסירנות
הכוך ספוג ריחות של הבטחה
שמץ של באר אנגלי שראה הכל,
אפוף עשן מקטרת
תערובת טבק של עור מיושן,אויר ים מלוח,חביות וויסקי
פחם,וניל,ענבים ועוד מה שהוא חמקמק
אולי מטבחה של אמא שהיה הומה בבוא האורחים,
אולי ריח המרחקים,נסיעות ארוכות,
החום שהתחלף לסתיו מקסים וצביטה קלה של קור וריקנות,
ריח של שדות תעופה  במדבר.
כותנה קטופה.

מקום שהפך להיות בית,
הסכמה עמוקה,עניין ושיחות שהזיזו את הרהיטים בראש שלי.
איזון עדין בין ציפיות וחופש,
השראה עמוקה  ביופי שכל כולו שפה אחרת,
היסטוריה שרצתה את המעורבות הטוטאלית שלי.
החופש ללכת ולחזור בלי שום טינה ובלי כלים שבורים ואפר.
הזמנה לשבתון בבית ברמה הצפונית,על החוף,לכתיבת הספר המיוחל
והפרחים שחיכו לי בבואי.
תחושת הבטן הנפלאה של היכרות מוקדמת ועתיד מבטיח.
 


7.12.2017

זכרון בלבן

הנקודה בה הזעם והטירוף נעלמו
לדממה חדשה 
ומשם
היפוך צד
לבהירות.


24.11.2017

זכרון בשחור אפור

האם התרחקות היא הגלייה לאי השדים?
או לסגור את מי שכבר לא אהוב במרתף טחוב ?
ללוות אותו החוצה 
מעבר לשער המוגף אל תוך לילה קר ואפל  ?
או הדממה הארוכה ומתארכת על פני לוחות שנה ?
הזרות שהפכה למרחבים ארקטיים בלתי מופרים ,
אולי התעלמות ודלתות סגורות נוכח בקשות נואשות לעזרה ?
או אטימות באורך חומת סין.
זכרונות מתרחקים הופכים לתמונות מצהיבות , 
ואלה בתורן לזכרונות מטושטשים 
נעלמים יחד עם צפירת רכבות רחוקות בלילה. 


בין ניכור לנינוחות , 
בדרך  ממחנק ומועקה
להקלה. 


10.4.2017

זכרון בכחול-בוקר


ישנם אנשים
שעבורם
הייתי 
סדרת טיפולי הלם.



2.9.2016

זכרון באפור תכלת

שוב סטודנט, 
הפעם בתכנית לשכחה מבורכת.



29.7.2016 

זכרון בתכלת

האם תשכחי ?

את ילד הצער ? לעולם לא.
היית אהבתי הראשונה


זכרון בכחול בהיר:

אמא היתה ישנה עם כדורי שינה. 
שינה חזקה כזו.

רצית שתתעורר ?
לפעמים


29.7.2016

זכרון באדום

גם אם אקורד הסיום הוא להט טעון והאצבע על ההדק
גם אם יש עוד ניירות ,קלסרים ,תיקים ומאפרות גדושות על השולחן.
גם אם זה אמצע משפט.
נעצור כאן.

אסוג לי בחסות עשן או מסך יורד אל מאחורי הקלעים
או ארד ישירות אל היציאה מול עיניים משתאות.

נא לא להפריע.



25.7.2016

Zärtlicher Abschied

זה לא ברור בדיוק מה זה היה -

ניכור
חוסר אכפתיות
קנאה
שנאה
צרות-עין
אי הבנה מתמשכת ומתעצמת
אגואיזם
סאדיזם
הכל ביחד
?

היו להם פנים עויינות
עיניים מתות




רציתי מרחק בלתי עביר ,
זמן רב מימדי , שיכחה סמיכה , עמוקה ומוחלטת
ודווקא קור
במקום הקירבה המחליאה


מי היה מאמין ששיכחה היא אחת המתנות הנפלאות ביותר שיש  ?


9.6.2016

זכרון בצהוב בהיר

מולדת.
בתי באוהאוס נמוכי קומה עם שטיחים עבים ופסנתרים
חנויות עם ויטרינות כבדות , קריסטלים , כלי כסף ,
רדיו ישן וטלפון-חוגה  צהוב.
תאי הטלפון על יד תחנות אוטובוס.
חנויות מכולת עם היצע דל וסנדביצ׳ים נפלאים.
מסבאות עם דלפקי עץ כהים ובירה מהחבית,
כבישים מתפתלים בין פרדסים וים באופק.
אנשים אוכלים אבטיח על מרפסת ,
מפצחים גרעינים מול טלויזיה עם שני ערוצים,
אחד זר וצבעוני.
חדרי מדרגות מספרי סיפורים של אהבה או הרס.
מכוניות מעטות ברחובות מוארים ושקטים.
חיוך כמעט בכל מקום,
דוכני פלאפל שלא פעם היו הלב הפועם של שכונה שכוחה.
טרמפים שהפכו לחברות וגילוי לב נדיר.
קבוצת זקנים בבית קפה סביב שולחן ויכוח לוהט.
וכמעט תמיד למדתי משהו.
אלימות בכל מקום.
וחיפוש אינטנסיבי אחרי כל מה שטוב.
מציצנות לביתם וחייהם של אחרים.
והיכרות מלאה בטחון עם כל כוך , מרצפת שחוקה

ותמיד חלומות למקום אחר.


11.3.2016

זכרון בכתום

היה את הצייר רחוב האולטרה-ריאליסט שבחר בשתיקה מסוגרת.
התאומים הצחקניים שההורים לקחו לקנדה ושבשנות השלושים 
-פיתחו אמנזיה קשה.

תלמידת התיכון המקסימה , שהיתה מעבר לחלומות שלי והתגשמה, 
שיצאה למסע בריחה פראי מהבית , לחיפוש עצמי בחצרות ומיטות זרות
ובנישואין פתוחים שהסתיימו בדממה.
הגיטריסט המוכשר שהפך לעורך דין אפרורי ומשתמש מומחה לכל סוג של סם.  

השחקן המפוספס , עם חוש ההומור המטורף ביותר שאפשרי,
ביום-  מרצה לקורס הכי איזוטרי במכללה,
בלילה- חובב מרתפי הסאדו-מאזוכיזם , מסתבך סדרתי עם החוק 
מכה נשים  , לאיש קטטות אלימות במיוחד , כותרות עיתונים ומעצרים בארץ ( ובחו״ל )

את זה שלא מצא את עצמו , שהיה במאות דייטים אבסורדיים 
שסיפר לי במשך עשורים עד כמה הוא לא שייך ומנוכר
עד שיום אחד קבר את עצמו במשרד ובהתקפי זעם על החיים.

והיתה את הסטודנטית המתוקה להיסטוריה שחקרה סקס בשיטתיות
עד שנאנסה , חזרה בתשובה ועכשיו היא אמא לשבעה ובקרוב סבתא למאה.
את הציירת עדינת הנפש מעיר הקודש שתמיד היה לה חיוך רק אלי
שהפכה ללסבית מרירה במיוחד מאיזור המרכז.
שתי החיילות הביישניות עם המבט השובב שהשנים הפכו לקרח.
או קוראת הקלפים החייכנית מהאוניברסיטה שעבדה בלילות 
ואת ימיה הקדישה לאורגיות, סמים ומסיבות.

חבר הילדות  , שותף למתיחות, תעלולים
בריחה חצופה מבית הספר  לחנויות התקליטים ולחוף הים ובתי קפה
בהתחלה רווק נצחי , משם לאגרן כפייתי שנתקע 
באיזה לופ של הרס עצמי , יאוש ושנאה בוערת לכל מה שאפשר.

עורכת הדין הדתית , שבגדה בבעלה בכל הזדמנות עד שנכנסה להריון.
הכימאית שאהבה סרטים עצובים שנעלמה מחייכת לאפלולית של סמים.
נגנית הפסנתר והחליל חובבת הפסיכולוגיה מהואדי עם החתולים 
שבסוף התחתנה עם הראשון שהסכים
ואני רק יכול לדמיין כמה עצוב שם.

חזרתי בחיוך לספרים שלי.




9.3.2016

זן 5

למה להלחם בכל הכח ?
ועל ומה ? 

הרי כמעט כל מה שהיה שם 
אני רוצה לשכוח
לסגור בקופסא אטומה במסמרות.
לנעול ולזרוק את המפתח לים, 
להטביע בשכחה מבורכת.


5.2.2016

שחרור

הקלה.
לתת להם ללכת בלי שכנוע,
בלי שום מילה 
מלבד חיוך 
סיום  פרק בדממה.



ומי שרוצה להשאר - 
זה כבר פרק אחר


5.2.2016

זכרון בירוק - אפור

בהירות נדירה 
ומבורכת.
מפוכח
.
בלי 
געגועים




28 דצמבר 2015

שאלה

איפה עובר הקו שבין ציור לציור יתר , 
עידון , לעומת עומס פרטים
היופי - כולו בריסון 


28 דצמבר 2015

זכרון בירוק

אבא.ריח של נסורת וטבק
שמץ שמן מכונות וידיים גרומות
 בריזת ים מלוחה
אולי  גם בית קפה בדואי  במרחקים
נוכחות של מקום אחר
תפוחי אדמה מהמדורה , גיצים , זעם קדוש ועשן 

אמא לעומת זאת נשאה איתה טרמינלים וירידה בתחנת רכבת  מרכזית
חורף אירופאי 
קוניאק על יד האש וחנות ספרים ברחוב קטן
גשם ראשון
צ׳לו 

אני
צבעי שמן וטרפנטין
חבילת קלפי הטארוט ארוזה בבד ישן
זעפרן וקפה חזק
שלג ראשון 
טבק מקטרות 
אורן ולימון
דלק מטוסים וחול מדבר
מלמלה ,ניירות ישנים 
ספרים ופוליטורה
שרף וקטורת כנסיות
קצף , סבון ומלח
מסעדה הודית ותנור לחמים 
צרור פרחי בר ורוח קוטב


28 דצמבר 2015